apub879

joined 9 months ago
 

Imposing Western identity politics onto the Middle East is a formula for moral insanity.

Islamic homophobia is an issue that goes beyond terrorist groups like Hamas. While the Quran’s language regarding homosexual and bisexual behavior is somewhat ambiguous, the hadith, the canonical sayings and teachings of the Prophet Muhammad, contain many straightforward prohibitions. In practice, this results in the persecution of LGBT people in both official and extrajudicial ways throughout the Muslim world. LGBT Palestinians face extreme ostracism, sometimes fleeing as refugees or even being kidnapped and beheaded. The authorities also ban the activities of LGBT rights groups. And it isn’t just LGBT Palestinians being oppressed by Hamas in Gaza. Institutional sexism is also part and parcel of Sharia Law. Human rights researchers rank the Palestinian territories among the worst places in the world to be a woman. For Western activists ostensibly concerned about the oppression of marginalized groups to effectively support the continued rule of Hamas over Gaza (to the point that they would even deny Israel the right to self-defense against the terrorist organization) is hypocritical in the extreme.

Archive

 

ארכיון

מעסקת ג'יבריל ועד שחרור שליט, הלקח ההיסטורי ברור: ככל שישראל מתייחסת לחטיפות כאירוע אסטרטגי ומוכנה לשלם מחירים גבוהים, כך אויבינו מגבירים את המאמצים לחטוף

ב־1 בינואר 2020 שוחררו ממאסר סודקי אלמקת ואמל אבו־סלאח ("זקן האסירים הסורים"), שריגלו בישראל לטובת סוריה, בתמורה להגעת גופתו של זכריה באומל, שנפל בקרב סולטן־יעקוב ב־1982. אף שהשניים זכו – כמו משוחררי עסקאות אחרות – לכבוד ויקר מצד שונאינו, האירוע לא עורר ביקורת ציבורית משמעותית, ובצדק. העסקה הייתה סבירה: שני מרגלים מזדקנים וזוטרים תמורת הבאה לקבר ישראל של חלל צה"ל, וסיום סאגה ארוכה של סבל למשפחה ולעם.

עסקאות שכאלה, קטנות יחסית, עם רציונל ברור ותמורת מחיר סביר, נעשו לא מעט בהיסטוריה של מדינת ישראל. חלקן אפילו אחרי מבצעים שבהם צה"ל חטף בעצמו חיילי אויב כדי להגיע לעסקה, כמו ב"מבצע ארגז" של סיירת מטכ"ל ב־1972, שבו נחטפו קצינים סורים בכירים כדי לשחרר שני טייסים ונווט שנפלו בשבי שנתיים לפני כן.

עסקאות מסוג שני הן חילופי שבויים אחרי מלחמות. חילופים כאלה התאפיינו בפערים מספריים ניכרים. שתי הדוגמאות הקיצוניות הן מלחמת ששת הימים, עם יחס של 1 ל־447, ומבצע סיני עם 1 ל־1,375. ישראל תמיד שחררה יותר מאשר קיבלה, אבל ההיגיון היה ברור. במקרה הזה לא מדובר בהחלטה ערכית, אלא בתוצאת ההצלחה של צה"ל. לקחנו בשבי הרבה יותר חיילי אויב, והכלל הוא שאחרי המלחמה משחררים את כולם, בלי קשר ליחס המספרי.

מכאן לסוג שלישי של עסקאות חילופים, בעלות פרופיל ציבורי שונה, מחירים גבוהים והשלכות מרחיקות לכת. לא פעם הן שנויות במחלוקת פוליטית וציבורית, ומפירות עקרונות מדיניוּת שממשלות קודמות עמדו עליהם.

כדי להבין את המגמה ההיסטורית ביחס לעסקאות הללו, נשוב אחורה בזמן. נפתח ב־1968, כאשר מטוס אל־על נחטף לאלג'יר על ידי ארגון "החזית העממית" של ג'ורג' חבש. ישראל ויתרה על קו אדום ראשון, שלא לשאת ולתת עם הטרור, ושחררה כ־20 מחבלים "בלי דם על הידיים". אירוע דומה התרחש בשנה שלאחר מכן, עם מטוס שנחטף על ידי אש"ף לדמשק. ישראל הגבירה את אבטחת המטוסים, וב־1976 אף שחררה חטופים במבצע אנטבה הנועז.

בתקופה זו ישראל עמדה עדיין על שני "קווים אדומים": משחררים רק מחבלים בלי דם על הידיים, והם לא משוחררים בישראל. כך היה עד לשלטון מנחם בגין. ב־1978 נחטף בלבנון חייל המילואים אברהם עמרם בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל. בגין, מגדולי המטיפים ליד קשה נגד הטרור, לא עמד בלחץ המשפחה, וב־1979 שחרר תמורתו 76 מחבלים – בהם כאלה עם דם על הידיים, שאף נשפטו למאסרי עולם.

ההתנגדות משמאל לעסקה הייתה נחרצת, ונגד הממשלה הוגשה הצעת אי־אמון. גם רבין התנגד, ויגאל אלון מתח בכנסת ביקורת:

"מצוות פדיון שבויים מקובלת על כולם… אף על פי כן, בצדק, בצדק גמור, דבקו כל ממשלות ישראל עד כה בעיקרון של אי־כניעה לניסיונות סחיטה של המחבלים. בצדק, בצדק גמור, סוכנו חיי חיילים ואזרחים כדי לשמור על עיקרון זה… בזה היה העם מלוכד כולו למרות הכאב על הנופלים ועל אף ייסוריהן של משפחות בני הערובה… הטפנו וחזרנו והטפנו לכל ממשלות העולם שאסור להיכנע לסחיטות המחבלים. גינינו את אלה שנכנעו ושיבחנו את אלה שעמדו בפני הסחיטה. שכן כניעה למחבלים פירושה אחד ויחיד: ניצחון לטרור והזמנת מעשי סחטנות טרוריסטית נוספים… לא חיסכון בדם יש בכניעה לטרור, אלא סיכון ממשי מאוד של הגברת שפיכות הדמים בעתיד".

שר הביטחון דאז עזר ויצמן תמך בעסקה, בנימוק שכך יֵדע כל חייל "כי המדינה כולה עומדת לימינו ונחלצת להגנתו", ושבמקרה הזה "פעולה צבאית הייתה חסרת אפשרות", ולכן הדילמה הייתה להפקיר את אברהם עמרם או לפדות אותו במחיר הנדרש.

הדיונים שליוו את ההחלטות הללו מעלים כמה מכנים משותפים. ראשית, פדיון שבויים הוא תמיד דילמה אמיתית. לכל צד יש נימוקים רגשיים וענייניים. שנית, מכיוון שמבַצעי העסקאות נמצאים תחת לחץ ציבורי ופוליטי, כמעט תמיד הם מסתירים מידע רלוונטי מהציבור ומהאופוזיציה. ואחרון, למרבה האירוניה, לא אחת קרה שנציגי הציבור שביקרו את הממשלה שחתמה על העסקה והשמיעו טיעונים כבדי משקל, שחררו בתורם המוני מחבלים תוך נזק אסטרטגי ניכר.

נשוב להיסטוריה. הסכר נפרץ כאמור אצל בגין, וכפי שקורה כשנורמות קורסות, הזרזיף הפך לשיטפון. ב־1982 נשבו בלבנון שמונה חיילי נח"ל, בנסיבות לא מחמיאות. ב־1983 שוחררו שישה מהם, שהוחזקו על ידי הפת"ח, בעסקה תקדימית. 4,700 מחבלים שהוחזקו במחנה אנצאר שוחררו – רבים מהם היו חלק משמעותי מהתשתית שנגדה נלחמנו בלבנון – ובנוסף שוחררו וגורשו עוד כמעט מאה אסירים ביטחוניים, חלקם עם דם על הידיים. זה היה הישג עצום לפת"ח, שקיבל חיזוק משמעותי תוך כדי המלחמה.

בסוף אוגוסט הפתיע בגין בהודעת פרישה, ועל העסקה חתמו יצחק שמיר כראש ממשלה ושר הביטחון משה ארנס. בשנה שלאחר מכן הם השיגו עסקה טובה יותר מול הסורים: שישה ישראלים וחמש גופות חיילים, תמורת 291 חיילים סורים שבויים, 73 גופות חיילים סורים, ו־21 אסירים. ממילא העסקה הזו השתייכה יותר להגדרה של חילופי שבויים, ולכן הייתה פחות שנויה במחלוקת.

האירוע הדרמטי ביותר עד אז התרחש ב־1985, תחת ממשלת אחדות לאומית, עם פרס כראש ממשלה ורבין כשר ביטחון: "עסקת ג'יבריל". שני החיילים שנותרו בשבי מתקרית הנח"ל, ועוד חייל שנשבה בקרב סולטן־יעקוב, שוחררו תמורת 1,150 מחבלים, בהם אחמד יאסין וג'יבריל רג'וב, ומבצעי פיגועים רצחניים.

נציין ארבע נקודות חשובות ביחס לעסקת ג'יבריל. ראשית, השמאל שהתנגד ב־1979, תמך הפעם בעסקה (למעט יצחק נבון). שנית, העסקה החייתה את תשתית הטרור בדרום לבנון ובתוניס. שלישית, לא רק ששוחררו מחבלים בולטים, אלא קו אדום נוסף קרס: מאות שוחררו לעזה וליו"ש. ואחרונה, אנשי ביטחון רבים משוכנעים שהעסקה הייתה סיבה מרכזית לפריצת האינתיפאדה הראשונה ב־1987. כלומר, לעסקה היו השלכות אסטרטגיות.

נדלג כעת על כמה מאורעות פחות חשובים, כמו חטיפת מטוס TWA חודש אחרי עסקת ג'יבריל ושחרור 700 מחבלים שיעים – עסקה שקיומה הוכחש על ידי הממשלה, וחטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן ב־1994. נקודת הציון הבאה היא הבריחה מלבנון במאי 2000, תחת ממשלת אהוד ברק. בעקבותיה נשא נסראללה את נאום קורי העכביש, והתרחשו שני אירועים דרמטיים: בספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה (תוצאה מובהקת של אותה "נסיגה"), ובאוקטובר 2000 ביצע חיזבאללה פיגוע בגבול וחטף שלושה חיילים, שבדיעבד התברר שנהרגו: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. בנוסף נחטף אלחנן טננבוים.

ב־2004 הוחזרו טננבוים וגופות החיילים תמורת 60 גופות מחבלים, 401 אסירים פלסטינים, ועוד 29 לא פלסטינים. בין המשוחררים גם מוסטפא דיראני ושייח' עבד אל־כרים עובייד, שהוחזקו כדי להשיג מידע על רון ארד, וארבעה מחבלים לבנונים שהרגו חיילי צה"ל. הם התקבלו בטקסי ראווה, ונסראללה הוסיף איום: "ישראל עוד תצטער על כך שלא שיחררה היום את סמיר קונטאר" (הרוצח הנתעב של משפחת הרן בנהריה, ב־1979).

אם כן, בתחילת שנות האלפיים חזרו החטיפות להיות נשק אסטרטגי מובהק של ארגוני הטרור, כולל מבצע מתוכנן ומושקע של פיגוע וחטיפה משטח ישראל לשטח האויב. המוכנות של ישראל לשלם מחירים גבוהים על שחרור חטופים, כולל הרוגים, וקריסת כל הקווים האדומים, הפכה אותן למשתלמות. ואומנם, ב־25 ביוני 2006 נחטף לעזה גלעד שליט מאזור כרם־שלום, וב־12 ביולי 2006 ביצע חיזבאללה פיגוע דומה לזה שביצע בשנת 2000, וחטף ללבנון את גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר.

גם שני אירועי החטיפה הללו הפכו לאסטרטגיים. נתחיל בחיזבאללה, שאירוע החטיפה שלו התפתח למלחמת לבנון השנייה. חיזבאללה ספג מהלומה שלא ציפה לה, וייתכן שמשום כך עסקאות חילופי השבויים שאחריה היו סבירות יותר. ביולי 2008, תמורת גופות רגב וגולדווסר, שוחרר סמיר קונטאר עם עוד 4 אנשי חיזבאללה, 5 פלסטינים, וקרוב ל־200 גופות מחבלים. קונטאר, ששב כמובן לטרור, היה סמל מבחינת נסראללה ושחרורו שנוי במחלוקת, אבל כעסקה הפרמטרים הללו סבירים יותר מעסקאות אחרות.

מול חמאס וגלעד שליט בעזה הסיפור היה שונה בתכלית. ב־2011 החליט ראש הממשלה נתניהו, שביקר לפני כן בתוקף עסקאות שחרור מחבלים, לשחרר את שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים, 280 מהם מפגעים ורוצחים, ובהם כידוע גם יחיא סינוואר. ח'אלד משעל ואיסמעיל הנייה התגאו בהישג והבטיחו חטיפות נוספות "כל עוד יש אסירים פלסטינים".

כצפוי, רבים מהאסירים ששוחררו שבו לפעילות טרור, ועוד לפני 7 באוקטובר חלקם היו קשורים לרצח ישראלים. האירוע הקשה ביותר היה החטיפה והרצח בגוש עציון של שלושת הנערים, יעקב נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח, שיזם וניהל מחמוד קוואסמה, משוחרר העסקה. החטיפה התגלגלה למבצע צוק איתן, שבו נחשפה רשת של מנהרות חוצות גדר, שבין השאר נועדה לפיגועי חטיפה במתווה דומה לחטיפת שליט. כל זה עוד לפני מתקפת 7 באוקטובר, שכללה מתווה חטיפות שעליו אנו משלמים עד היום.

נסכם. המשוואה הזו אולי קשה לעיכול, אבל ההיסטוריה ברורה מאוד: ככל שישראל מתייחסת לחטיפות כאירוע אסטרטגי, ככל שהיא מוכנה לשלם מחירים יותר גבוהים, ככל שהיא מבטלת כל קו אדום – כך אויבינו רואים בחטיפות נשק אסטרטגי יותר, ומגבירים את המאמצים לחטוף.

ישראל יצרה מערכת תמריצים לטרור, שבשיאה חטיפת ישראלים היא פעולת הטרור המתגמלת ביותר. את האמת הזו אמרו פעם בבירור ובאומץ מנהיגים לאומיים בשמאל ובימין: כניעה לטרור החטיפות תוביל רק ליותר הרוגים ויותר חטופים. האינטואיציה הזו מבוססת – את ההסלמה הזו חווינו על בשרנו. במונחי מדיניות זו טענה פשוטה ומוכחת; הצרה היא שבמונחים ציבוריים נראה שקשה לשמר אותה לאורך זמן, לפחות במדינת היהודים.

מכיוון שכל הקווים האדומים קרסו, גם הדרישות מאיתנו עלו בהתאם. אם בעבר הדרישה הייתה שתמורת חטופים ישוחררו מחבלים בכמות ובאיכות שתהיה להן משמעות אסטרטגית, היום הדרישה היא שישראל תוותר על היעדים האסטרטגיים של המלחמה בעזה. חטופים תמורת כניעה, זו העסקה. זה כבר לא קו אדום, זה קו שאין ממנו חזרה.

צריך לעשות כל מאמץ להשבת החטופים, וכך היה מוסכם תמיד על כולם. אבל יש הבדל בין "לעשות כל מאמץ" ובין "לשלם כל מחיר". את ההבדל הזה הבינו ממשלות ישראל היטב – עד שהסכר נפרץ, ומה שהתחיל בטפטוף של מחבלים משוחררים, נגמר בשטף של דם בעוטף עזה. כמו במקרי הבריחות והנסיגות, האזהרות נגד העסקאות השנויות במחלוקת התממשו; הן אכן גרמו לעוד הרוגים וחטופים רבים. זו המציאות, ולכן את התהליך הזה חייבים לעצור.

[–] [email protected] 17 points 1 month ago (1 children)

I've heard different answers to this question. Conducting a poll is obviously a hard task to pull of in an authoritarian country, considering the censorship by the state.
A quick search got me to this poll: Article, Archive

So the answer would be that only 15% of the population are pro-theocracy.

In response to the question "Islamic Republic: Yes or No?” 81% of respondents inside the country responded “No” to the Islamic Republic, 15% responded “Yes,” and 4% were not sure.

[–] [email protected] 40 points 1 month ago (4 children)

the tentacles of the persian state...

As a supporter of the Iranian opposition, I'd like to correct you about this description. The Islamic Republic have nothing to do with Persian ethnicity or Iranian nationality. Only 50%-60% of Iranians are Persian, it's a very ethnically and culturally diverse nation. The Islamic Republic is a theocracy that oppresses the people of Iran. They destroy secularism and minority cultures in favor of Shia-style Islamization.

 

The United States and Iraq have reached a preliminary agreement for the full withdrawal of US-led coalition forces from Iraq by the end of 2026, Reuters reported on Friday, amid continued attacks by Iran-backed militants against American troops.

This withdrawal would mark a significant shift in Washington's military posture, though US officials acknowledge that their presence in Iraq serves not only to counter the Islamic State but also to monitor Iranian influence in the region.

The phased exit is seen as politically beneficial for Iraqi Prime Minister Mohammed Shia al-Sudani, as it aligns with Iraq's balancing act between the US and Iran while addressing ongoing instability. However, it might also signal a victory for Iran and its proxies in the Arab country which have long been pushing for the full withdrawal of US and coalition forces from both Iraq and Syria.

Archive

[–] [email protected] 1 points 1 month ago

Police Be Upon Him

Narrated by Aisha:
that the Prophet married her when she was six years old and he consummated his marriage when she was nine years old. Hisham said: I have been informed that `Aisha remained with the Prophet for nine years (i.e. till his death).

 

Palestinian Authority President Mahmoud Abbas Prays For The Soul Of 'Martyr' Ismail Haniyeh In Turkish Parliament Speech, Adds: We Are Implementing Shari'a Law – Victory Or Martyrdom; America Is The Plague And The Plague Is America; The Palestinian Leader

archived



 

YouTube

While Queers For Palestine has been compared Chickens For KFC world-wide, what does Muhammad himself have to say? Listen in to this EXPLOSIVE new interview with GAYvid and GayP in Muhammad's Boom Boom Room!

[–] [email protected] 1 points 7 months ago

Hamas loves committing massacres, that's why they want a "permanent" ceasefire.

[–] [email protected] 0 points 9 months ago* (last edited 9 months ago) (1 children)

Israel never withdrew from the Oslo Accords.

For more than two decades, Benjamin Netanyahu has played a central role in the failure of the US-sponsored Oslo negotiations process and the two-state solution that it’s predicated on. As he boasted to a group of Israeli settlers in a candid moment caught on video in 2001 following his first term as prime minister (1996-1999): "I de facto put an end to the Oslo Accords.” https://imeu.org/article/netanyahu-putting-an-end-to-the-oslo-accords-the-two-state-solution

First of all I'll say that it doesn't matter what Netanyahu said he did, what matters is what he actually did. As all politicians lie, and of course both Israelis and Palestinians.

I might misunderstood you. When you claimed that Israel withdrew from the Oslo Accords, it seemed like you meant that Israel retracted all of the agreements related to said accords, similar to what Abbas did in 2020. So that didn't happen. If you meant that Israel canceled all further negotiations, then I would point out that the last time negotiations took place was in 2013-14 (under Netanyahu's government), and it seems to me that both sides made some questionable things that jeopardized the success of these talks. And as I showed in my previous comment, it is a fact that some agreements were signed after 1996.
This comment also answers your last point, when you linked a source that also references the 1997 agreement.

Obviously the two entities weren’t equal in the sense of military power, economical development, moral values, state institutions, foreign relations. But in what sense was it unfair?

You answered your own question...

If these are you're definitions of fair and equal, then those are just facts about the situation. It's reasonable to have two unequal entities having negotiations, and of course they both have to compromise in some way. So this information is irrelevant, we can ignore it.

The same argument can be made about the debates concerning the ‘two-states solution’ that was offered in Oslo. This offer should be seen for what it is: partition under a different wording.

What’s wrong with that?

What’s wrong is that it’s not an actual two state solution because

Israel would not only decide how much territory it was going to concede but also what would happen in the territory it left behind.”

It would not be a free and independent Palestinian state if the Israelis are still in control...

I don't think it's fair to criticize the Israeli negotiators for not committing to a full-blown Palestinian state, especially having their own army. Jews know the implications of underestimating their enemies. They have a long history of being defenseless, being subjected to foreign rule, not being able to control their own fate.
Without the IDF's crackdown on terrorism in the West Bank, it could very quickly pose an even grater security threat than the Gaza strip under Hamas. As you might know, Hamas was always against the peace talks. In the '90s they sent suicide bombers to blow up buses, restaurants etc, in order to stop negotiations. The peace camp in Israel lost almost all of its political power because of the Palestinian violence.
The truth is for the the Palestinians to have a full-blown free and independent state alongside Israel, if you really want that, the dominant entities in Palestinian society should be truly peaceful. In this day and age, that's the only thing Israelis are willing to except. These entities can't be terrorists and terrorist sympathizers. Not Fatah, not Hamas, not Islamic Jihad, not the PFLP etc.

[–] [email protected] 1 points 9 months ago* (last edited 9 months ago) (1 children)

Their false claim is about the Nova Festival, not about the tank in Kibbutz Be’eri.

  • A group that analyzes video locations said the video was not filmed at the site of the Tribe of Nova music festival, where more than 200 people were killed during Hamas’ Oct. 7 attacks in Israel.
  • We found no evidence to support claims that the video clip showed the Israel Defense Forces killing people at an Oct. 7 concert in Israel.
[–] [email protected] 0 points 9 months ago* (last edited 9 months ago) (3 children)

The Palestinians were prepared to accept a less-than-ideal agreement, but Israel withdrew from it.

Israel never withdrew from the Oslo Accords. In fact, in 2020 Mahmoud Abbas withdrew from said agreements | sources: 1 2, but later that year he retracted his earlier statements | sources: 1 2.

"We should acknowledge that the Oslo process was not a fair and equal pursuit of peace..."

How was it fair and equal? Obviously the two entities weren't equal in the sense of military power, economical development, moral values, state institutions, foreign relations. But in what sense was it unfair?

The same argument can be made about the debates concerning the ‘two-states solution’ that was offered in Oslo. This offer should be seen for what it is: partition under a different wording.

What's wrong with that? The two most popular peaceful approaches are either a two-states solution (with clear and safe borders) or a one-state solution (with equal rights).

However, when Benjamin Netanyahu became Israeli prime minister for the first time in 1996, he opposed the Oslo Accords, and the process was stopped.

That's completely false. Netanyahu's government signed 2 more agreements with Araft in 1997 and 1998.

I didn't read the book by Ilan Pappe that this article references, but it is clear that Mohammed (the article's author) is injecting their own false anti-Israel opinions alongside quotations from Pappe.

[–] [email protected] -4 points 9 months ago (5 children)

So it would be beneficial for the Palestinian people and its leaders to embrace a peaceful approach, right? It seems to have worked out pretty well for other countries like Egypt, Jordan, the UAE etc.

[–] [email protected] 0 points 9 months ago* (last edited 9 months ago)

Your comment is just straight up strawmanning. You're just spitting baseless accusations.

 

Many Iranians perceive Israel as a potential ally in their struggle against Islamic oppression.

view more: next ›